<h1>שבלי הלקט סימן פ"ג</h1>
<h2>דף כא.</h2>
מה שנהגו לומר אין כאלהינו קודם שיתחילו פיטום הקטורת, לפי שרמוז בו אמן ברוך אתה. והטעם מפורש בתחילת הספר בהלכה ראשונה. ומה שאומ' ליום שכולו שבת מנוחה לחי העולמים. מצאתי בשם רבינו שלמה זצ"ל האומרים לחי העולמים טועין הן, אלא זה עיקר הלשון. ליום שכולו שבת מנוחה לחי העולמים, שהוא מנוחה לרבונו שלעולם שעתיד לשבות באותו יום. והיינו דאמ' בחלק [סנהדרין צ"ז ע"א] שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב, שנ' (ישעיה ב', י"א) ונשגב יי' לבדו ביום ההוא. ותניא כשם שהשביעית משמטת אחת לשבע שנים, כך העולם משמט אלף אחד לז' אלפים שנה, שנ' (תהלים צ"ב, א') מזמור שיר ליום השבת, שאמר דוד שירה על אותן אלף שנים שעתיד הקב"ה לשבות בעולמו שישמט ויחרב ויהיה תוהו. אבל עתה בשבתות הללו הוא יושב ועוסק במתן שכרן שלצדיקים שהוא קרוי מלאכה, שנ' (ירמיה ל"א, ט"ו) ויש שכר לפעולתך. גם בפורענותן שלרשעים, שהוא קרוי מלאכה, שנ' (ירמיה נ', כ"ה) פתח יי' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו כי מלאכה היא וגו'. ובאותן אלף שנים ישבות הקב"ה מכל וכל. וכן הוא אומר (ישעיה ב', י"א) ונשגב יי' לבדו ביום ההוא, שאז יהיה העולם חרב. ויום האמור כאן, מזמור שיר ליום השבת, הוא אלף שנים, שנ' (תהלים צ', ד') כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול וגו'. וזהו יום שביעי שהוא מנוחה לחי העולמים, ועל אותו היום אמר דוד שירה, ולכך אומרים אותו בשבת על שהקב"ה עתיד לשבות באותו עולם ולנוח בו כבשבת.
